דכאון הוא גזרת גורל?
במשך שנים מומחי בריאות הנפש טענו שדכאון הוא תוצר לוואי של חוסר איזון כימי במוח,
אבל, בשנים האחרונות המדע והרפואה יוצאים בהבנות חדשות, עקב חוסר יעילות של הטיפול הקיים היום למצבי דכאון.
אנחנו מתחילים להבין שדכאון, אינו קשור לחוסר איזון כימי במח כפי שחשבו עד היום
אני למשל, שחקרתי אנשים, ולא רק מחקרים, בטוח שאפשר לצאת מדיכאון דרך שינויים מהותיים ועקביים באורך חיים כמו מדיטציה, חשיפה לשמש, תנועה, שינוי תזונתי ולקיחת אחריות על החיים.
אך הגישה הזו יכול להפעיל ״מומחים״ שהתרגלו לרעיון שבני האדם נוטים ליפול לחולי ודיכאון ללא כל סיבה נראית לעין ושהם או המדע הם הישועה היחידה.
אך לא רק המומחים, התרבות שלנו התרגלה לתעדף נרמול של קורבנות.
ואני לא מדבר על אלו שסובלים מדיכאון, אני מדבר על הנרטיב בתרבות שלנו.
אני אישית לא רואה אנשים כקורבנות, היות וכל רמ״ח איברי מאמינים בגישה הזו, זה יוצר פער גדול ביני לבינם.
אך אני לא מוכן לתת לאנשים שלא מאמינים בכוחות הקיימים בכל אחת ואחד מאיתנו ובהזדמנויות הטמונות באתגרים שמגיעים אלינו להוביל את הנרטיב יותר.
כל עוד אנחנו מנרמלים חולי, בין אם הוא פיזי או רגשי, וכשאני אומר מנרמלים, אני מתכוון את התפיסה שהמצבים הללו הם גזירת גורל שנחתה עלינו משמיים ללא סיבה, וכל עוד אנחנו לא בוחרים ללמוד מהמצבים הללו ואיך אפשר להפוך כל אתגר לאירוע שנועד לשפר לנו את החיים – נשאר קורבנות.
אל תבינו אותי לא נכון, אם לא היינו יודעים שאפשר להתגבר על דכאון – לא הייתי כותב את זה.
אך כל עוד יש אדם אחד שכן הצליח, הנרטיב היחיד שצריך להיות בנורמה הוא איך לצאת ממנו ולא איך לנרמל את זה שאי אפשר לצאת ממנו.
אנשים רבים הצליחו לרפא את עצמם מדכאון עמוק, סיפורים מסויימים הפכו להרגלים של מליונים סביב העולם כמו סיפור הריפוי של ווים הוף שניצח דיכאון לאחר שאשתו התאבדה.
רק שהפוקוס הוא על אמבטיות קרח ולא על איך הוא נעזר בזה כדי להשתקם – אבל כמה אנשים אתם מכירים היו מוכנים להכנס במשך חודשים יום יום לאגם קפוא כדי לשנות את החיים שלו?
כל זה לא אומר שאני לא מאמין שדכאון הוא מצב מורכב. נגיע לזה בהמשך.
קראתי לאחרונה מאמר של הפסיכולוג ד״ר יעקב אופיר בשם ״השערה בעין הסערה: המהפכה הביו-רפואית [הכושלת] בפסיכיאטריה עומדת בבסיס המשבר בבריאות הנפש״.
אני משתמש בהמשך הטקסט בציטוטים שונים ממנו, מזמין אתכם לקרוא אותו גם.
יעקב מדבר על כך שלמרות ההתקדמות המדעית שיעורי המצוקה והביקוש לטיפול רק הולכים ועולים.
וההשערה היא כי יתכן שהקונספציה השלטת בפסיכיאטריה גרמה דווקא להחמרה בתחושת הרווחה הנפשית של הציבור.
כדי שזה יהיה המצב מומחים צריכים להתחבר יותר לאמונה שדכאון הוא גזרת גורל שמגיעה ללא סיבה, ולפיכך שצריך להצדיק את הקורבן או להושיע אותו מאשר לתת לו כח ותמיכה כדי שיוכל להתגבר על האתגרים שלו.
על פי ארגון הבריאות העולמי, כ-280 מיליון אנשים בעולם סובלים מדיכאון.
בארה”ב כמחצית מהמבוגרים הצעירים (18-44) דיווחו בשנת 2023, בסקר של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, שהם סובלים מהפרעה נפשית כלשהי (APA, 2023).
בשוודיה, מחקר ענק שפורסם בכתב העת של האגודה הרפואית האמריקאית לפסיכיאטריה (JAMA Psychiatry) מצא כי בערך 80% מהאוכלוסייה קיבלו לאורך החיים אבחנה או מרשם לתרופות פסיכיאטריות (Kessing et al., 2023).
אז למרות התקדמות מדעית שיעורי המצוקה, האבחנות והביקוש לטיפול רק הולכים ועולים משמעותית בתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית.
ברגעים של כאב, הצורך לקחת תרופה מובן לי מאוד, גם אני אקח משכך כאבים בזמן של סבל כדי לתפקד.
ולא חסרים מצבים בהם תרופות מצילות חיים ועוזרות לאנשים להתגבר על אתגרים, עם זאת כולנו יודעים שתרופות לא מרפאות, יש להן תופעות לוואי לטווח ארוך, ובמקרים רבים הן גורמות לנו להתעלם משורש הבעיה.
יהירות רפואית
למרות גישות ואירועים היסטוריים, כמו טיפולים שונים ואכזריים שהותירו את המטופל במצב גרוע בהרבה מכפי שהיה, שהוכחו כיוצרים יותר נזק מתועלת, יש איזושהי גישה יהירה בעולם הרפואה, חקר המח, הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, שרק מה שיצא תחת ידי המדע והמחקר הוא האמת.
אך האם זה תמיד היה המצב?
בואו נלך אחורה בזמן.
לפני תקופת התרופות הפסיכיאטריות, אחד הדרכים לטיפול בדכאון הייתה דרך ניתוחים.
אלפי חולים עברו ניתוחים לניתוק קשרים והסרה של חלקים מאזור המוח הקדם מצחי.
ההתערבות הכירורגית הזו נחשבה בשנות ה-40 של המאה הקודמת לחזית המדע.
היא נתפסה כאסטרטגיה יעילה ומדויקת להקלה על כאב נפשי (Freeman & Watts, 1942) והיא אפילו זיכתה את הממציא שלה, הנוירולוג הפורטוגזי אֵגאס מוניז, בפרס נובל. ולמרות הקונצנזוס המדעי של אותה תקופה, עם השנים התברר שלובוטומיה היא התערבות ניסיונית אכזרית שגרמה לנזקים חמורים ובלתי הפיכים (Terrier et al., 2019).
לא סתם הלובוטומיה ‘זכתה’ לגינויים מקיר לקיר והפכה להיות סמל לסכנותיו של ההיבריס הרפואי בפסיכיאטריה. אך היא לא ההתערבות היחידה שהורדה מהמדפים בבושת פנים.
ההיסטוריה של הרפואה גדושה בסיפורים על תרופות ‘בטוחות’ שהתגלו עם השנים כחומרים קטלניים כמו האופיואידים, משככי הכאבים הממכרים שנפוצים במיוחד בישראל (דוידוביץ et al., 2023), ואנו מכירים מאות תרופות שנאסרו לשימוש רק לאחר הפצתן לציבור, למרות שהיו להן את כל אישורי הבטיחות הדרושים (Onakpoya et al., 2016).
״תרופות פסיכיאטריות הן סמים״.
אמפטמינים למשל שנועדו ‘לטפל’ בהפרעת קשב, נקראים בשפת הרחוב ‘ספיד’. תרופות פסיכיאטריות הן חומרים משני תודעה, ואסורות בפקודת הסמים המסוכנים ללא מרשם רפואי.
תרופות פסיכיאטריות אינן מרפאות.
הן אולי מקלות על כאב או מגבירות תפקוד (באופן זמני), הן אולי ניתנות במינונים מוקפדים ותחת השגחה רפואית; אבל רבות מהן אינן שונות באופן מהותי, מבחינה כימית ומבחינת אופן הפעולה שלהן על המוח האנושי, מ סמים משני תודעה אחרים.
כמו סמים אחרים, גם תרופות פסיכיאטריות חודרות את מחסום הדם-מוח (שנועד לשמור על המוח מפני רעלנים מזיקים) ומתערבות בתהליך ההעברה הסינפטית.
וכמו בסמים אחרים, כאשר משתמשים בהן לאורך זמן, גם תרופות פסיכיאטריות צפויות לעורר את מנגנון הפיצוי של המוח (שנקרא סבילות פרמקו-דינמית) שמפחית את יעילותן בטווח הארוך ומגביר את הסיכון לפתח תלות והתמכרות (Poulos & Cappell, 1991).
בעולם התרופות הפסיכיאטריות, יש אמנם מאבק על הנרטיב אודות אופן הפעולה שלהן, אך בפועל, קשה להתכחש לכך שתרופות פסיכיאטריות יוצרות הפרעה מלאכותית בתהליכים ביוכימיים שמתרחשים במוח באופן טבעי.
חלק מן התרופות הפסיכיאטריות למשל מעכבות ספיגה חוזרת של מוליכים עצביים מסוימים. יתכן ויש בכך גם רווחים מסוימים זמניים, אבל בסופו של יום, מדובר בשיבוש תהליך ההעברה הסינפטית ובהשפעה ישירה על הביוכימיה של המוח.
לפני 45 שנה, אחוז הילדים שנטלו תרופות ממריצות באופן יומיומי, היה אפסי.
היום, כמעט אין בית אשר אין בו מרשם.
בחרנו לרסן ילדים (בעיקר בנים) אנרגטיים ותזזיתיים (בעיקר בריאים) באמצעות חומרים כימיים.
‘טיפלנו’ בבעיות מתחום החינוך באמצעות חומרים כימיים שאנו יודעים שהם יוצרים תלות (פיזיולוגית ו/או פסיכולוגית), שאנו יודעים שהם מדכאים את הגוף ואת הנפש ושאנו יודעים שאין בינם לבין סמים ממריצים אחרים הבדל מהותי (Ophir, 2022b).
כלומר אותה תרופה לקשב וריכוז שניתנת ליותר אנשים צעירים, יכולה להיות הגורם להדרדרות במצבים רגשיים בהמשך.
אז האם דכאון היא גזירה שמעידה על התדרדרות הגנטיקה של המין האנושי?
או האם שווה ורצוי להניח שמשהו באורח החיים המתקדם, הטכנולוגיה, חוסר בתחושת משמעות ומינימום למידה על שליטה שכלית ואיזון הנפש הם רלוונטים גם כן?
חשבתי רבות על הנושא הזה מאז ״סערת הרשת״ כמובן שהרמתי גם צלצול לד״ר יעקב רז ולד״ר נאדר בוטו כדי להעמיק מעבר לתובנות שלי.
אז בקרוב יעלו פרקים בנושא עם השניים.
ואגב, כבר נוצרו פרקים חשובים מאין שיעור בפודקאסט בנושא עם רן כליף וגם עם ד״ר עוז גוטרמן.
מהו דכאון?
אז אתחיל עם התהיות והתובנות שהיו לי לפני ששוחחתי איתם,
מהו דכאון? אם נשים רגע בצד כל אבחנה מדעית.
היות ובעיות בריאות הנפש מתגברות בעיקר בחברה המודרנית, ולעתים נדירות הן ימצאו בחברות של ציידים-לקטים, הסביבה בהן בילו בני האדם את רוב זמנם בעבר, שווה וחשוב להסיק ולתהות על הסיבה להתגברות של מצבים רגשיים מורכבים ובעיקר על הנרטיב המוכר שאולי אפילו מחמיר את המצב.
החיים בעולם המערבי מורכבים מאין שיעור, הסחות דעת ללא הרף, טכנולוגיה, חדשות (לופים של אירועים שליליים) תרבות שדורשת ממך להשתלב, מה שלפעמים מצריך מאדם לחיות חיים בהם הוא מוותר על עצמו, מנוהל על ידי התדמית שלו, משקר כדרך קבע, לא יודע לשים גבולות, מרצה את הסביבה, כל זה יחד עם צריכת מאכלים שחלקם מתפקדים כמו סמים, אלכוהול וסמים ושלא נדבר על תרופות מכל הסוגים.
אנשים מעבירים חייב שלמים בויתור עצמי על מי שהם ועל הרצונות שלהם, עושים בשביל ההורים, החברה, התדמית, מפחדים מעצמם ומהחיים.
כמה אנשים יודעים לענות על השאלה – מי אני? או בשביל מה אני חי?
כל אלו יחד כבר עלולים לפגוע מאוד או ליצור מצוקה רגשית קשה, במיוחד אצל אדם רגיש.
ג׳ים קארי אמר משפט פעם שלא יצא לי מהראש:
״דיכאון הוא האווטר שלך אומר לך שנמאס לו לגלם את הדמות שאתה מנסה לגלם״.
וכמובן שיש גם את נושא האירועים המורכבים יותר שלא כולנו נחווה באותה מידה כמו טראומות קשות, אך גם הם לא תמיד יובילו לדכאון אלא לצמיחה פוסט טראומטית.
ואם אנחנו בוחרים להאמין שלכל אירוע בחיינו יש סיבה, למה בא הדכאון?
למרות שהתרגלנו לראות מצבי דכאון בצורה שלילית, אם נמצא אמונה בחיים, בגופנו ובהתפתחות שלנו, נבין שדכאון הוא הזדמנות או בקשה לשנות את הדברים, ההרגלים, האמונות, החשיבה או האנשים בחיים שלנו כדי שנוכל להתמודד טוב יותר.
בעולם של השוואות, אלימות וטכנולוגיה שנותנת יותר ויותר מקום לכל אלו – אין זו הפתעה שיותר ויותר אנשים פוגשים דיכאון.
מה עם כלים להתמודד עם דכאון?
האדם המערבי לא למד שום שיטה או גישה שתשרת אותו בהתמודדות עם אתגרי החיים ועם אתגרים רגשיים: לא מדיטציה, לא גישה חיובית, לא אמונה, לא כלים לניהול רגשי, כלומר צעד ראשון למניעה והתמודדות עם אתגרים רגשיים יהיה למידה בסיסית של פילוסופיה וכלים רגשיים כדי שנוכל לתרגל ולשמור על עצמנו.
אלו לא בהכרח יעזרו לאדם הסובל מדכאון אבל הם לחלוטין יכולים למנוע את ההתפתחות שלו.
המדיטציה כשנחשפה לעולם, שינתה את חייהם של רבבות אנשים שסבלו ממצוקה רגשית, סבל ותחושת אובדנות, אך אותה טכניקה ופילוסופיה לא נלמדת בשום מקום ושלב בהתפתחות חינוך האדם וכמעט ולא מתורגלת על בסיסי יומי על ידי רוב אוכלוסיית העולם – רוב האנשים לא מודעים לכח שיש למדיטציה בשליטה שכלית ואיזון הנפש.
אנשים שנחשפים מהבוקר עד הלילה לאמצעי טכנולוגיה ותקשורת, חדשות, רשתות חברתיות, קולנוע ותכניות טלוויזיה, כשרוב האמצעים הללו יכולים להכניס את המוח לגלי אלפא – וכך לשנות את תפיסת המציאות של בן האדם, לדעתכם זה לא יכול, לאחר צפייה מתמשכת של שנים על גבי שנים לפגוע במח של אדם?
התזונה של האדם המערבי נקשרה בצורה ישירה להתפתחות של מחלות ודכאון ביניהם: סוכר לבן, שמני זרעים, אלכוהול, צבעי טעם וריח, חומרי הדברה כל אלו מובילים גם לחוסרים תזונתיים אשר משנים את הכימיה במח.
לעומת זאת חלק מהמזונות שעשירים באומגה 3 נחשבים למעודדי סרוטונין טבעי, (כמו דגים שומניים) ומזונות עשירים בטריפטופן (כמו הודו, טופו אורגני או אגוזים).
אגב, 90% מהסרוטונין מיוצר במערכת העיכול, ככה שיותר הגיוני לחשוב שתזונה וצריכה של תרופות תיצור לנו הפרעות במח מאשר המח בפני עצמו.
רומינציה – לחשוב ולדבר על הבעיות שוב ושוב נמצא כמעצים בעיות רגשיות ויכול להוביל ולהחמיר דכאון. לכן ככ חשוב לצאת מהבית, בין אם זה להליכה, לסידורי או לשבת על ספסל מחוץ לבית בשמש.
אם אנחנו נעזרים במטפל כדי להתמך במצבים מאתגרים שווה להשתמש בכזה שמתעסק בשיטות שמתמקדות בפתרונות וכלים כאלו ואחרים – למשל CBT או פסיכותרפיה/גופנית, ריבירתינג, סאונד הילינג, קמבו, איאווסקה.
״ניסיתי הכל״
היא תגובה שנשמעת מפי אנשים שמתמודדים עם אתגרים פיזיים ורגשיים.
כמובן שיש מצבים בהם האדם עם הדכאון לא מצליח או רוצה לקום מהמיטה אפילו ובמקרים כאלו טוב שיש תרופות שיכולות לעזור לשיקום – אך יש גם עוד דברים שנדבר עליהם בפרק עם נאדר בוטו שיעלה בראשון הבא.
מי מכיר שיטות אחרות לטיפול לדכאון שהן לא כדורים?
איך יכירו כשחברות התרופות שולטות בנרטיב של בתי ספר לרפואה (פסיכיאטריה) חקר מדעי המוח והפסיכולוגיה.
על מה ידברו בתקשורת אם לא על התרופות? כשחברות התרופות מממנות את המדיה בכל העולם.
דיכאון הוא מצב אמיתי, אך הטיפול הוא חלק מאותה אינדוקטרינציה של תרופות שלא עובדות/מטפלות בסימפטומים בעולם אנשים נהים רק יותר ויותר חולים.
כמה אנשים אתם מכירים שרוצים לעשות שינוי אך אם תשאל אותם איך הם אכלו השבוע, כמה זמן בילו בטבע, כמה ספורט עשו, מתי הלכו לישון אחרי השקיעה והתעוררו בזריחה, כמה זמן של תרגול מדיטציה יומי – וכן האלה – נגלה שאין אחד שהקדיש את כל כולו כדי לשפר את מצבו במשך שבועות או חודשים – אשר נדרשים כדי ליצר שינוי עמוק.
גם אם היה צריך להעזר בתרופות כדי להתחיל.
יש כאלו שעדיין מתעקשים לתת כח לגנטיקה שלנו כשזה מתקשר להתפתחות של מחלות למרות החקר האפי גנטי ( מעל הגנטיקה) – המוכיח שהגנטיקה שלנו מושפעת ברובה מהסביבה וההרגלים שלנו, כלומר אנחנו יכולים להשפיע על הביטוי הגנטי שלנו בכל רגע נתון עם הבחירות שלנו – וכמו שאמרנו, שנים על גבי שנים של חיים ״לא נכונים״ יכולים לתת ביטוי לגנים מסוימים. כשאנחנו מאשימים את הגנים ולא את אורח החיים זה מוביל לקורבנות.
האדם הממוצע מכיר 2 שיטות לטיפול בדיכאון – כדורים או שיחה עם פסיכולוג. אך פסיכולוג לא באמת יכול לטפל בדכאון ופסיכיאטר לא מדבר עם האדם כדי לברר את ההתפתחות ובעיקר נותן כדורים.
ולמרות שאלו יכולים לעזור במצבים מסויימים הם גם יכולים לעשות נזק משמעותי לטווח ארוך.
העולם המדעי (כמו הנתונים של ארגון הבריאות) לא מציע גישות מעצימות אלא דווקא כאלו שיאששו וינרמלו דכאון – זהו לא מצב שאנחנו חייבים לקבל ולהפוך אותו לאמת בחיינו.
המסע של כל אחד מאיתנו בכדור הזה הוא מסע של נשמה שרוצה להתפתח – אם אתה רוצה להסתכל על עצמך כאירוע מקרי, מדעי ללא שום גישה רוחנית הטקסט הזו לא יהיה רלוונטי אליך – אדם ללא תחושת משמעות קיומית לא יתגבר על שום אתגר רגשי או שכלי.
וכמה שאנחנו נותנים לאנשים לא רוחניים לנהל את השיחה ככה יהיו יותר מצוקות בעולם הזה.
דכאון לא מגיע ביום אחד כמו שמחלה לא מתפרצת ביום אחד.
המיינד יכול ליצור גן עדן מגהנום או גהנום מגן עדן.
לקיחת אחריות היא גישה לחיים שחייבת להיות קיימת אצל כל אדם לא משנה כמה מצבו קשה כדי שיוכל לצאת מזה, אם נתייחס אל אדם כקורבן נמנע ממנו את ההזמנות לצאת מכל אתגר.
קורבן – מאשים, מחכה ומקווה, מתמסכן.
אחראי – מקבל את המציאות ופועל כדי לשנות אותה.
הכח אצלנו וגם אם זה לא מרגיש ככה ברגע הזה, חשוב לזכור שהכל זמני וחולף, ואין טעם להאחז במה שקורה ברגע זה כמשהו שלא יגמר, הכל יחלוף.
אני מאמין שדכאון זה דבר אמיתי
אבל גם לחיות חיים שאתה לא אוהב
לעבוד בעבודה שאתה לא אוהב
להיות במעגל חברתי לא נכון
תמיד בריצוי, לא לדעת לשים גבולות, לוותר על הצרכים, ביקורת עצמית, פסימיות
שנים של פיתוח תודעה לא נכונה דרך חדשות, רשתות, ותרבות.
הדרך הראשונה לשנות מצב קיים הוא לשנות את מה שאתה מכיר, את איך אתה חי, את הסביבה והאמונות שלך.
ויותר מהכל להעיף אנשים קורבנים מהחיים, לא משנה איזה אותיות יש לפני השם שלהם.
