Is depression a fate?
For years, mental health experts have claimed that depression is a byproduct of a chemical imbalance in the brain,
However, in recent years, science and medicine have come up with new understandings, due to the ineffectiveness of the current treatment for depression.
We are beginning to understand that depression is not related to a chemical imbalance in the brain as was previously thought.
I, for example, who has studied people, and not just studies, am sure that it is possible to overcome depression through fundamental and consistent changes in life such as meditation, exposure to sunlight, exercise, dietary changes, and taking responsibility for one’s life.
But this approach can be used by “experts” who are accustomed to the idea that humans tend to fall ill and depressed for no apparent reason and that they or science are the only salvation.
But it’s not just the experts, our culture has become accustomed to prioritizing the normalization of victims.
And I’m not talking about those who suffer from depression, I’m talking about the narrative in our culture.
I personally do not see people as victims, since every Ivy League member believes in this approach, it creates a big gap between me and them.
But I am not willing to let people who do not believe in the strengths that exist in each and every one of us and in the opportunities inherent in the challenges that come to us lead the narrative anymore.
As long as we normalize illness, whether it is physical or emotional, and when I say normalize, I mean the perception that these situations are a decree of fate that fell on us from heaven for no reason, and as long as we do not choose to learn from these situations and how we can turn every challenge into an event designed to improve our lives – we remain victims.
Don’t get me wrong, if we did not know that it is possible to overcome depression – I would not be writing this.
But as long as there is one person who did succeed, the only narrative that should be in the norm is how to get out of it and not how to normalize that it is impossible to get out of it.
Many people have managed to cure themselves of deep depression, certain stories have become habits of millions around the world, such as the story of Wim Hof’s healing, who overcame depression after his wife committed suicide.
Only the focus is on ice baths and not on how he used them to recover – but how many people do you know who would be willing to enter a frozen lake every day for months to change their lives?
None of this means that I don’t believe that depression is a complex condition. We’ll get to that later.
I recently read an article by psychologist Dr. Yaakov Ophir entitled “The Hypothesis in the Eye of the Storm: The [Failed] Biomedical Revolution in Psychiatry Underlies the Mental Health Crisis.”
I use various quotes from him in the rest of the text, and I invite you to read it as well.
Yaakov talks about how, despite scientific progress, the rates of distress and the demand for treatment are only increasing.
And the hypothesis is that the dominant concept in psychiatry may have actually worsened the public’s sense of mental well-being.
For this to be the case, experts need to be more aligned with the belief that depression is a fate that comes without a reason, and therefore that the victim should be justified or saved rather than given strength and support so that he can overcome his challenges.
According to the World Health Organization, about 280 million people worldwide suffer from depression.
In the US, about half of young adults (18-44) reported in 2023, in a survey by the American Psychological Association, that they suffer from some kind of mental disorder (APA, 2023).
In Sweden, a huge study published in the Journal of the American Medical Association (JAMA Psychiatry) found that approximately 80% of the population has received a diagnosis or prescription for psychiatric medication during their lifetime (Kessing et al., 2023).
So despite scientific advances, the rates of distress, diagnoses, and demand for treatment are only increasing significantly in the fields of psychiatry, psychology, and social work.
In moments of pain, the need to take medication is very understandable to me, I too will take a painkiller in times of suffering in order to function.
And there is no shortage of situations in which medications save lives and help people overcome challenges, however, we all know that medications do not cure, have long-term side effects, and in many cases they cause us Ignore the root of the problem.
Medical arrogance
Despite historical approaches and events, such as various cruel treatments that left the patient much worse off than they were, which have been proven to do more harm than good, there is a certain arrogant attitude in the world of medicine, brain research, psychology, and psychiatry that only what science and research have revealed is the truth.
But has this always been the case?
Let’s go back in time.
Before the era of psychiatric drugs, one way to treat depression was through surgery.
Thousands of patients underwent surgeries to sever connections and remove parts of the prefrontal cortex.
This surgical intervention was considered the cutting edge of science in the 1940s.
It was seen as an effective and precise strategy for relieving mental pain (Freeman & Watts, 1942) and even earned its inventor, Portuguese neurologist Egas Moniz, a Nobel Prize. Despite the scientific consensus of the time, over the years it became clear that lobotomy was a cruel experimental intervention that caused serious and irreversible damage (Terrier et al., 2019).
It is not for nothing that lobotomy has been condemned from wall to wall and has become a symbol of the dangers of medical hubris in psychiatry. But it is not the only intervention that has been taken off the shelves in disgrace.
The history of medicine is replete with stories of ‘safe’ drugs that were discovered over the years to be deadly substances, such as opioids, the addictive painkillers that are especially common in Israel (Davidowitz et al., 2023), and we know of hundreds of drugs that were banned for use only after they were distributed to the public, even though they had all the necessary safety approvals (Onakpoya et al., 2016).
“Psychiatric drugs are drugs.”
Amphetamines, for example, which are intended to ‘treat’ attention deficit disorder, are called ‘speed’ in street slang. Psychiatric drugs are mind-altering substances, and are prohibited by the Dangerous Drugs Ordinance without a medical prescription.
Psychiatric drugs are not cures.
They may relieve pain or increase function (temporarily), they may be given in careful doses and under medical supervision; but many of them are not fundamentally different, chemically and in terms of how they act on the human brain, from other mind-altering drugs.
Like other drugs, psychiatric drugs also penetrate the blood-brain barrier (which is designed to protect the brain from harmful toxins) and interfere with the process of synaptic transmission.
And like other drugs, when used over time, psychiatric medications are likely to trigger the brain’s compensatory mechanism (called pharmacodynamic tolerance) that reduces their effectiveness in the long term and increases the risk of developing dependence and addiction (Poulos & Cappell, 1991).
In the world of psychiatric medications, there is a battle over the narrative about how they work, but in practice, it is difficult to deny that psychiatric medications create an artificial disruption in biochemical processes that occur naturally in the brain.
Some psychiatric medications, for example, inhibit the reuptake of certain neurotransmitters. There may be some temporary gains in this, but at the end of the day, it is a disruption of the synaptic transmission process and a direct effect on the biochemistry of the brain.
Forty-five years ago, the percentage of children who took stimulant medications on a daily basis was zero.
Today, there is hardly a home without a prescription.
We chose to restrain energetic and frenetic (mostly healthy) children (mainly boys) using chemical substances.
We ‘treated’ problems in the field of education using chemical substances that we know create dependence (physiologically and/or psychologically), that we know depress the body and mind, and that we know that there is no fundamental difference between them and other stimulant drugs (Ophir, 2022b).
In other words, the same medication for attention and concentration that is given to more young people can be the cause of deterioration in emotional states later on.
So is depression a consequence that indicates the deterioration of the genetics of the human race?
Or is it worth and desirable to assume that something in the advanced lifestyle, technology, lack of a sense of meaning, and a minimum of learning about mental control and mental balance are also relevant?
I’ve thought a lot about this topic since the “Internet Storm.” Of course, I also called Dr. Yaakov Raz and Dr. Nader Bhutto to go deeper beyond my own insights.
אז בקרוב יעלו פרקים בנושא עם השניים.
ואגב, כבר נוצרו פרקים חשובים מאין שיעור בפודקאסט בנושא עם רן כליף וגם עם ד״ר עוז גוטרמן.
מהו דכאון?
אז אתחיל עם התהיות והתובנות שהיו לי לפני ששוחחתי איתם,
מהו דכאון? אם נשים רגע בצד כל אבחנה מדעית.
היות ובעיות בריאות הנפש מתגברות בעיקר בחברה המודרנית, ולעתים נדירות הן ימצאו בחברות של ציידים-לקטים, הסביבה בהן בילו בני האדם את רוב זמנם בעבר, שווה וחשוב להסיק ולתהות על הסיבה להתגברות של מצבים רגשיים מורכבים ובעיקר על הנרטיב המוכר שאולי אפילו מחמיר את המצב.
החיים בעולם המערבי מורכבים מאין שיעור, הסחות דעת ללא הרף, טכנולוגיה, חדשות (לופים של אירועים שליליים) תרבות שדורשת ממך להשתלב, מה שלפעמים מצריך מאדם לחיות חיים בהם הוא מוותר על עצמו, מנוהל על ידי התדמית שלו, משקר כדרך קבע, לא יודע לשים גבולות, מרצה את הסביבה, כל זה יחד עם צריכת מאכלים שחלקם מתפקדים כמו סמים, אלכוהול וסמים ושלא נדבר על תרופות מכל הסוגים.
אנשים מעבירים חייב שלמים בויתור עצמי על מי שהם ועל הרצונות שלהם, עושים בשביל ההורים, החברה, התדמית, מפחדים מעצמם ומהחיים.
כמה אנשים יודעים לענות על השאלה – מי אני? או בשביל מה אני חי?
כל אלו יחד כבר עלולים לפגוע מאוד או ליצור מצוקה רגשית קשה, במיוחד אצל אדם רגיש.
ג׳ים קארי אמר משפט פעם שלא יצא לי מהראש:
״דיכאון הוא האווטר שלך אומר לך שנמאס לו לגלם את הדמות שאתה מנסה לגלם״.
וכמובן שיש גם את נושא האירועים המורכבים יותר שלא כולנו נחווה באותה מידה כמו טראומות קשות, אך גם הם לא תמיד יובילו לדכאון אלא לצמיחה פוסט טראומטית.
ואם אנחנו בוחרים להאמין שלכל אירוע בחיינו יש סיבה, למה בא הדכאון?
למרות שהתרגלנו לראות מצבי דכאון בצורה שלילית, אם נמצא אמונה בחיים, בגופנו ובהתפתחות שלנו, נבין שדכאון הוא הזדמנות או בקשה לשנות את הדברים, ההרגלים, האמונות, החשיבה או האנשים בחיים שלנו כדי שנוכל להתמודד טוב יותר.
בעולם של השוואות, אלימות וטכנולוגיה שנותנת יותר ויותר מקום לכל אלו – אין זו הפתעה שיותר ויותר אנשים פוגשים דיכאון.
מה עם כלים להתמודד עם דכאון?
האדם המערבי לא למד שום שיטה או גישה שתשרת אותו בהתמודדות עם אתגרי החיים ועם אתגרים רגשיים: לא מדיטציה, לא גישה חיובית, לא אמונה, לא כלים לניהול רגשי, כלומר צעד ראשון למניעה והתמודדות עם אתגרים רגשיים יהיה למידה בסיסית של פילוסופיה וכלים רגשיים כדי שנוכל לתרגל ולשמור על עצמנו.
אלו לא בהכרח יעזרו לאדם הסובל מדכאון אבל הם לחלוטין יכולים למנוע את ההתפתחות שלו.
המדיטציה כשנחשפה לעולם, שינתה את חייהם של רבבות אנשים שסבלו ממצוקה רגשית, סבל ותחושת אובדנות, אך אותה טכניקה ופילוסופיה לא נלמדת בשום מקום ושלב בהתפתחות חינוך האדם וכמעט ולא מתורגלת על בסיסי יומי על ידי רוב אוכלוסיית העולם – רוב האנשים לא מודעים לכח שיש למדיטציה בשליטה שכלית ואיזון הנפש.
אנשים שנחשפים מהבוקר עד הלילה לאמצעי טכנולוגיה ותקשורת, חדשות, רשתות חברתיות, קולנוע ותכניות טלוויזיה, כשרוב האמצעים הללו יכולים להכניס את המוח לגלי אלפא – וכך לשנות את תפיסת המציאות של בן האדם, לדעתכם זה לא יכול, לאחר צפייה מתמשכת של שנים על גבי שנים לפגוע במח של אדם?
התזונה של האדם המערבי נקשרה בצורה ישירה להתפתחות של מחלות ודכאון ביניהם: סוכר לבן, שמני זרעים, אלכוהול, צבעי טעם וריח, חומרי הדברה כל אלו מובילים גם לחוסרים תזונתיים אשר משנים את הכימיה במח.
לעומת זאת חלק מהמזונות שעשירים באומגה 3 נחשבים למעודדי סרוטונין טבעי, (כמו דגים שומניים) ומזונות עשירים בטריפטופן (כמו הודו, טופו אורגני או אגוזים).
אגב, 90% מהסרוטונין מיוצר במערכת העיכול, ככה שיותר הגיוני לחשוב שתזונה וצריכה של תרופות תיצור לנו הפרעות במח מאשר המח בפני עצמו.
רומינציה – לחשוב ולדבר על הבעיות שוב ושוב נמצא כמעצים בעיות רגשיות ויכול להוביל ולהחמיר דכאון. לכן ככ חשוב לצאת מהבית, בין אם זה להליכה, לסידורי או לשבת על ספסל מחוץ לבית בשמש.
אם אנחנו נעזרים במטפל כדי להתמך במצבים מאתגרים שווה להשתמש בכזה שמתעסק בשיטות שמתמקדות בפתרונות וכלים כאלו ואחרים – למשל CBT או פסיכותרפיה/גופנית, ריבירתינג, סאונד הילינג, קמבו, איאווסקה.
״ניסיתי הכל״
היא תגובה שנשמעת מפי אנשים שמתמודדים עם אתגרים פיזיים ורגשיים.
כמובן שיש מצבים בהם האדם עם הדכאון לא מצליח או רוצה לקום מהמיטה אפילו ובמקרים כאלו טוב שיש תרופות שיכולות לעזור לשיקום – אך יש גם עוד דברים שנדבר עליהם בפרק עם נאדר בוטו שיעלה בראשון הבא.
מי מכיר שיטות אחרות לטיפול לדכאון שהן לא כדורים?
איך יכירו כשחברות התרופות שולטות בנרטיב של בתי ספר לרפואה (פסיכיאטריה) חקר מדעי המוח והפסיכולוגיה.
על מה ידברו בתקשורת אם לא על התרופות? כשחברות התרופות מממנות את המדיה בכל העולם.
דיכאון הוא מצב אמיתי, אך הטיפול הוא חלק מאותה אינדוקטרינציה של תרופות שלא עובדות/מטפלות בסימפטומים בעולם אנשים נהים רק יותר ויותר חולים.
כמה אנשים אתם מכירים שרוצים לעשות שינוי אך אם תשאל אותם איך הם אכלו השבוע, כמה זמן בילו בטבע, כמה ספורט עשו, מתי הלכו לישון אחרי השקיעה והתעוררו בזריחה, כמה זמן של תרגול מדיטציה יומי – וכן האלה – נגלה שאין אחד שהקדיש את כל כולו כדי לשפר את מצבו במשך שבועות או חודשים – אשר נדרשים כדי ליצר שינוי עמוק.
גם אם היה צריך להעזר בתרופות כדי להתחיל.
יש כאלו שעדיין מתעקשים לתת כח לגנטיקה שלנו כשזה מתקשר להתפתחות של מחלות למרות החקר האפי גנטי ( מעל הגנטיקה) – המוכיח שהגנטיקה שלנו מושפעת ברובה מהסביבה וההרגלים שלנו, כלומר אנחנו יכולים להשפיע על הביטוי הגנטי שלנו בכל רגע נתון עם הבחירות שלנו – וכמו שאמרנו, שנים על גבי שנים של חיים ״לא נכונים״ יכולים לתת ביטוי לגנים מסוימים. כשאנחנו מאשימים את הגנים ולא את אורח החיים זה מוביל לקורבנות.
האדם הממוצע מכיר 2 שיטות לטיפול בדיכאון – כדורים או שיחה עם פסיכולוג. אך פסיכולוג לא באמת יכול לטפל בדכאון ופסיכיאטר לא מדבר עם האדם כדי לברר את ההתפתחות ובעיקר נותן כדורים.
ולמרות שאלו יכולים לעזור במצבים מסויימים הם גם יכולים לעשות נזק משמעותי לטווח ארוך.
העולם המדעי (כמו הנתונים של ארגון הבריאות) לא מציע גישות מעצימות אלא דווקא כאלו שיאששו וינרמלו דכאון – זהו לא מצב שאנחנו חייבים לקבל ולהפוך אותו לאמת בחיינו.
המסע של כל אחד מאיתנו בכדור הזה הוא מסע של נשמה שרוצה להתפתח – אם אתה רוצה להסתכל על עצמך כאירוע מקרי, מדעי ללא שום גישה רוחנית הטקסט הזו לא יהיה רלוונטי אליך – אדם ללא תחושת משמעות קיומית לא יתגבר על שום אתגר רגשי או שכלי.
וכמה שאנחנו נותנים לאנשים לא רוחניים לנהל את השיחה ככה יהיו יותר מצוקות בעולם הזה.
דכאון לא מגיע ביום אחד כמו שמחלה לא מתפרצת ביום אחד.
המיינד יכול ליצור גן עדן מגהנום או גהנום מגן עדן.
לקיחת אחריות היא גישה לחיים שחייבת להיות קיימת אצל כל אדם לא משנה כמה מצבו קשה כדי שיוכל לצאת מזה, אם נתייחס אל אדם כקורבן נמנע ממנו את ההזמנות לצאת מכל אתגר.
קורבן – מאשים, מחכה ומקווה, מתמסכן.
אחראי – מקבל את המציאות ופועל כדי לשנות אותה.
הכח אצלנו וגם אם זה לא מרגיש ככה ברגע הזה, חשוב לזכור שהכל זמני וחולף, ואין טעם להאחז במה שקורה ברגע זה כמשהו שלא יגמר, הכל יחלוף.
אני מאמין שדכאון זה דבר אמיתי
אבל גם לחיות חיים שאתה לא אוהב
לעבוד בעבודה שאתה לא אוהב
להיות במעגל חברתי לא נכון
תמיד בריצוי, לא לדעת לשים גבולות, לוותר על הצרכים, ביקורת עצמית, פסימיות
שנים של פיתוח תודעה לא נכונה דרך חדשות, רשתות, ותרבות.
הדרך הראשונה לשנות מצב קיים הוא לשנות את מה שאתה מכיר, את איך אתה חי, את הסביבה והאמונות שלך.
ויותר מהכל להעיף אנשים קורבנים מהחיים, לא משנה איזה אותיות יש לפני השם שלהם.
